הצרה עם בתולות ים

קן ראנד החל את קריירת הכתיבה שלו כעיתונאי. כיום הוא משלב בחייו שלל עיסוקים, שאחד מהם הוא כתיבת סיפורי מדע בדיוני, סיפורים הומוריסטיים, ושניהם גם יחד. הסיפור הנוכחי הוא אחד מסידרת סיפורי אבסורד שמתרחשים כולם בבאר נידח אי שם בוויומינג – מסבאת פרוטת המזל. הסיפור הופיע במקור ב-Extremes מספר 3 – Terror on high seas, תורגם לצרפתית עבור המגזין Faeries, וניתן למצוא אותו גם באוסף סיפורי מסבאת פרוטת המזל ובפיקשנווייז.

קחו לדוגמה את דן מרפי. החברים מצפים מדן שירכב ללארמי מפעם לפעם ויעביר את הזמן בסיפורי מעשיות. אנחנו תמיד מקשיבים כמו שצריך, כי הוא מספר את סיפורי הדגים הטובים ביותר באזור וויומינג.

אבל כשהוא פלט משהו על כך שלכד בתולת-ים במדיסין-באו, נפנפנו אותו כלאחר יד. התוצאה, אני מודיע לכם, לא היתה שלווה.

דן לא נראה בשעתו במצב רוח מתאים לסיפורי-מעשיות, אבל אנחנו סחטנו ממנו את הפרטים. במבט לאחור, אני מניח שהוא רק קפץ לביקור כדי להתנקות מאבק הדרך – הוא נראה קצת עייף מהמסע – אבל אנחנו דירבנו אותו לדבר והוא נכנע. הוא היה כל כך רגיל לספר סיפורים, עד שהיה לו קשה להימנע מכך. ראיתי שהוא משתוקק לבלוע את המלים ברגע שאלה יצאו מפיו, אבל זה היה מאוחר מדי. בתחילה הוא הרשה לעצמו לספר על איך הוא יצא לדוג. ואז פלט "תפסתי איזו בתולת ים", ולבסוף נראה כאילו אמר משהו שאסור היה לו להגיד.

"אז באיזה פיתיון השתמשת?" חקר קספר כשגבתו מתנדנדת מעל גומת עינו. "תולעים, או שהזמנת אותה לרקוד?"

כולנו התפוצצנו מצחוק, כולל ברנש אחד מהעיתון, סאם משהו,שעצר להרטיב את גרונו בעודו מחכה לרכבת שתיקח אותו חזרה למזרח. ידענו, בתור חברים, שמותר לנו לרדת על דן, גם אם במבט ראשון הוא נראה כברנש רע מזג, כיון שעל פניו הכהות והמזוקנות התנוסס תמיד מבט זועף, כאילו שהוא אכל משו לא טוב או מקסיקני. היתה לו גבה אחת שחורה מעל לעיניים קטנות ושחורות. זה, יחד עם העובדה שהוא יכול בקלות לשחק 'נד-נד' עם שור, גרמה לכך שיתייחסו אליו בכבוד הראוי.

לא התייחסנו לדן ברצינות בנוגע לסיפור הספציפי הזה, ובמהרה גילינו שזו היתה טעות מצידנו. דן לא זיכה אותנו אפילו בגיחוך. לא. הוא פשוט חרק בשיניו לצד הבר, כתפיו מקושתות כמו גשר ברזל, והביט בזעם לתוך כוסו. גם מיק לא צחק כי הוא אף-פעם לא צחק על לקוחות לפני שניגשו לשלם את החשבון.

"שומעים, הכרתי פעם בחורה שאכלה תולעת", הוסיף קספר ממקומו ליד הפסנתר, שם 'העסיק' בקבוק ג'ין. "באלוהים, איך שהיא ידעה לנשק. אבל הריח שיצא לה מהפה השאיר הרבה הרבה מקום לשיפור". הניסיון שלו לשיפור האווירה נכשל כשלון חרוץ.

חשבנו שהצחוק שלנו יתקבל ברוח טובה, אבל דן קיבל את זה אחרת. הוא נאנח עמוקות, גמע את השיכר שלו בלגימה אחת, נגב את הקצף משפמו השחור, מטיל האימה, חבט את הגביע ופסע בגאווה לעבר העגלה שלו שחנתה מלפנים. בעשותו כן הוא לא הביט ימינה או שמאלה, ונראה מאוד לא מאושר.

"היי, דן, חבוב", אמר באנקי בבהלה כשהוא עוקב אחר האיש לדלתות הקדמיות דמויות כנפי העטלף. "מה קורה?" פניו של דן נשאו אותו מבט זועם ואותן עיניים אדומות שאצל אדם פחוּת ממנו היו מרמזים על בואו של קרב יריות קרוב.

"טום, חושב שדן הולך להיכנס עם אקדחים שלופים?" חקר אותי באנקי.

באנקי ידע לקלוע לא רע בכלל עם אקדח הקולט אותו נשא לכל מקום, וכיוון שדן לא היה מסוגל לפגוע בכלום אפילו ממרחק של מטר, לא היו אלה חייו שלו להם חשש באנקי כשדן פסע החוצה. בהחלט לא. אבל דן שתה כמו דג, וכשעשה כך הוא בהחלט היה מסוגל לחגור את הכלי החלוד שלו ולחורר את מלאכת הנגרות המקומית. דן לא ידע לירות, אבל זה לא ימנע ממנו לנסות אם יש לו סיבה צודקת לכעוס.

"טוב, נו", העיר קספר. "חושבים שאנחנו צריכים להרים את הרגליים מכאן ולהתחבא עד שיפסיקו הזיקוקים?"

מיק הטיח בחבטה נוקשה את הספל שאך זה מזג לסאם ושלח בקספר מבט זועף. המארח האירי השתקן שלנו לא יסגור את המקום בעבור אף אדם או אינדיאני, לא משנה כמה יתרגזו.

"אולי אנחנו צריכים ללכת החוצה לדן ולהתנצל?" תהיתי.

באנקי ירק. פינג. "היה לו מספיק זמן להתחרט או לצבור נשק, מה שיותר טוב בשבילו". הוא התיר את כפתורי חזייתו כדי להקל את הגישה לאקדח הקולט שלו. הוא עשה זאת מתוך רפלקס, בודאי. הוא ודן היו קרובים כמו שני עכברים באותה מרקקה, כך שמובן שהוא לא היה הורג את דן רק כי זה ירה ראשון, אבל הוא ללא ספק היה עושה כמה סיבובי יריות כדי להפחיד את דן עד שישקול בצורה מפוכחת את האופציות הסבירות יותר.

"אולי הוא לא יחזור", הרהר מיק. "הוא חייב לי כבר די הרבה".

"נראה לך שהוא עומד לשלם לך מלפפונים חמוצים?" באנקי עמד בסמוך לדלתות דמויות כנפי העטלף והציץ לעבר הרחוב. "או קרקרים". הוא דיבר מבלי להסתובב. עמדנו, או ישבנו, בעמדות לא טובות לראות מה שבאנקי ראה היות שלא היו חלונות בפרוטת המזל.

"מה אתה מחרטט?" הכריז קספר בעודו מדשדש להציץ מעבר לכתפו של באנקי. הצטרפתי אליהם, וכך עשה גם סאם. מיק נשאר ליד הבר.

דן הסיר כיסוי ברזנט מעל המטען שעל העגלה שלו. חבית עץ גדולה היתה קשורה בניצב לרצפת העגלה.

ראיתי מים ניתזים מעבר לשפת החבית ותהיתי מה יש בתוכה.

סאם העביר אצבעות מיובלות בשערו הלבן, הניד בראשו לעבר העגלה וציין, "בחורים, אלה לא מלפפונים חמוצים או קרקרים. זו חבית דגים".

חשבתי שדן עשוי לבקש מאתנו לצאת החוצה כדי לראות את ההוכחה לסיפור הדגים שלו, אבל טעיתי. נסוגנו מהדלת כדי לא להפריע לו כשפרק את המשא שלו. אנחנו החבר'ה, בהיותנו מנומסים, ומחוסר רצון לפגוע בגאוותו של דן, נמנענו מלהציע לו עזרה כשהוריד את החבית מהעגלה ונשא אותה במעלה המדרגות אל תוך המסבאה.

וזאת הוא עשה, תוך השפרצות לכל עבר, העוויות מוזרות, נהמות מעוררות התפעלות תוך שימוש בשפה כזאת שהיתה מדהימה נוהג פרדות. כשסיים, דן ניגב את גבתו בשרוולו ונאנח כאילו סבל מאי נוחות שבמאמץ מתון אך הכרחי.

הוא עמד לצד החבית, אגרופיו המכווצים מעוגנים לירכיו, שסביבם, לרווחתי,לא היתה חגורה לנשק או אקדח, ונעץ בנו מבטים, בזה אחרי זה.

"'תם כולכם חשבתם ש'ני שקרן, נכון? אז אני לא אסבול את זה. מי מכם, נכבדי, רוצה להיות הראשון שיראה ב'צמו?"

כל אחד מאתנו ניגש והציץ בחטף אל תוך החבית. כשהגיע תורי, אני מודה שלא ידעתי למה לצפות. לא ציפיתי לראות נערה זהובת שיער, בת חמש-עשרה, אולי שש-עשרה, עירומה לחלוטין, יושבת מתחת לפני המים בתחתית החבית. אנחנו לא רואים נקבות רבות בפרוטת המזל. מעולם לא יצא לי לראות במערב ילדה לבנה בת יותר משמונה שלא לובשת חולצה, חוץ מזונות, ובטח שלא מתחת לפני המים, בחבית, בפרוטת המזל.

כמעט התפתיתי לנעוץ לה מבטים בחזה, מעל לזרועותיה השלובות, מאחר שנדמה היה שלא מפריע לה להסתובב ללא כיסוי. אולם התנהגותה הזעופה מיתנה כל מחשבות זימה. היא לא הישירה אלי את מבטה והיא נראתה מרוגזת כעקרת בית שגילתה עקבות מגף מבוץ על השטיח במבואה.

בינתיים, דן נעץ בי מבט שאמר ללא מילים כי הוא מסתייג מכך שאני מתבונן במה שהזמין אותי לראות. אני מניח שהסיבה למבט היתה חוסר שביעות הרצון שלו מכך שקראנו לו שקרן, כפי שרימז צחוקנו. הצטערתי צער רב.

הייתם יכולים להניח שכל אדם נורמלי שיושב מתחת לפני המים בחבית, יבחר לשבת ברגליים שלובות בחלל המוגבל, אם יבחר לשבת בכלל. אך לא. הנקבה בחבית ישבה כשזנבה מתלפף סביב מותניה.

ממותניה ומטה היא היתה דג. ועד שלא הבחנתי בזנבה המתנופף במים, באופן בו עלמה צעירה היתה מנופפת במניפתה בחוסר סבלנות בציפייה למחזר שאיחר להגיע, לא שמתי לב לריח הדג.

אחרי שכל אחד מאתנו זכה להצצה שלו, שמרנו מרחק מהחבית בשביל לתת לגברת קצת פרטיות. לא רצינו להתנהג בחוסר אבירות שכזה ולנעוץ מבטים, בייחוד תחת מבטו הבוחן של דן.

"טוב, היא חייבת להיות בתולת ים", קספר הרים את אפו, שקט וקצר נשימה. הגבה מעל לעיניו התפתלה כמו נחש.

"נראה לי שאנחנו חייבים לך התנצלות, דן". באנקי כפתר שנית את כפתורי חזייתו מעל לאקדח הקולט והושיט ידו לדן בחרטה. דן, ג'נטלמן כתמיד, נטל את ידו. כל אחד מאתנו, בתורו, הושיט את ידו בהתנצלות, ואחר כך טיפל באצבעות שנחבלו באחיזת הברזל של דן.

"יש לנו בעיה", ציין סאם, אגודליו נעוצים בחזייתו הלבנה.

"איזו?" תהה באנקי. יריקה. פינג.

"כן, איזו?" הוסיף דן.

"היתה לך הזדמנות לדבר עם, אה, השלל שלך?"

"למה אתה מתכוון?" שאל דן.

"היא אמרה משהו כשתפסת אותה? אמרה לך להמשיך בעניינך ולעזוב אותה לנפשה? משהו כזה?"

"אני זוכר שדעתי היתה קצת מוסחת באותו רגע". דן הסיר את כובעו וגרד בשערו הסמיך כחלקה של עשב ערבה לאחר רוח חזקה. לא נראה שהוא משתוקק להמשיך.

"מה היא אמרה?" התעקש סאם.

"אני חושב, מר עיתונאי, אדוני, שהשיחה בין דייג לשללו לא צריכה להבחן על-ידי הציבור".

"הוא מתכוון שהוא לא הולך לספר", תרגם באנקי.

"אבל אתה גלגלת אותה פנימה בכל זאת, נכון?" לחץ סאם.

דן נעץ מבט ברצפה, ממלמל ונע מרגל לרגל כאילו היה צריך להשתין. לרגע חששנו לביטחונו של סאם, אבל דן לא חנק את האיש הקטן והחטטן. ובכלל, האקדח שלו, אותו העדיף על פני אגרופים, לא היה ברשותו. עם הזמן סאם סחט מדן וידוי, שכל אדם היה מהסס לגלות אף לחבריו הטובים ביותר.

דן מרפי השתמש ברשת. הוא העלה את בתולת הים ברשת.

בושתו היתה גלויה. דן היה הדייג הטוב ביותר בינינו, למרות המעשיוֹת שהיו גדולות דיין להרשים את יונה הנביא. כולנו ידענו לעבור לא רע עם מוט, כמה חוטים וסיכה מכופפת. לא יכולנו לפגוש בעיניו זמן ממושך, אבל אני החלטתי להשלים אתו כי הוא היה חייב לי שני דולר.

"מה בכלל עשתה הגברת במדיסין-באו?" תהה סאם.

"כן, מה?" הצטרף באנקי.

דן נעץ מבטו, ידיו שלובות, שפתיו חתומות.

"כולם יודעים שבתולות הים אינן גדלות בטבע באזור שלנו, נכון, רבותי?" המשיך סאם.

"מעולם לא שמעתי מישהו טוען אחרת", הבטחתי לו.

"רבותיי, אני טיילתי בעולם. אני מכיר את מנהגיהם של מאות מדינות זרות. נתקלתי במעשיות אודות בתולות ים בעשרים אקלימים שונים. וכיון שאני מדבר תריסר שפות שוטף, אני חושב שאם נצליח לשכנע את האורחת שלנו לעלות לפני השטח, אולי נוכל לפתור את התעלומה".

"טוב, אז איך משכנעים אותה לעלות?" שקע קספר בהרהורים.

"נו, טוב". דן נראה כמי שרוצה לזרוק את ספל הבירה שלו לאורך החדר, או ללעוס אותו, לא משנה מה מהשניים. במקום זה הוא גמע את תוכנו והלך לעבר החבית. "אם כולכם תסתמו את הפה לרגע אני אספר הכל ואחסוך לכם את ההתלבטויות".

דן גהר מעל לחבית, שאף והחזיק את האוויר בלחיים נפוחות, ותקע את ראשו מתחת למים, שנשפכו בכמויות גדולות מעל לדפנות. בועות עלו ומישהו יכול היה לחשוב שדן ובתולת הים משוחחים כיון ששמענו קולות מוזרים עולים מבעד לבועות. הם נשמעו לוחמניים.

לבסוף, דן הגיח, נוטף מים ככלב ציד לאחר ציד מוצלח, ודרש, "טוב, כולכם תסובבו ת'גב שלכם עכשיו".

"מה?" תמה באנקי.

דן אגרף אגרופיו כמו שני פטישי חמש-קילו ונעץ בנו מבט שמנע כל ויכוח. סובבנו את גבנו מיד.

תוך רגע שמענו עוד קולות התזה, ואחריו מה שנשמע כמו אישה – או גברת, אבל לא יכולנו להבחין כי המילים נהגו בלחישות עמומות ולא ברורות, וגם לא הייתי בטוח אם שמעתי קללות משתרבבות בין הדברים – ואת קולו של דן לוחש, רק שהיתה בו יותר חרטה מששמעתי אי פעם אצל דן. כך שהבנתי שהוא מדבר עם בתולת הים, שעד כמה שיכולתי לומר, עלתה מהחבית למטרה שדן טרם חשף בפנינו. ובכל זאת, המשכתי להפנות את גבי כדי למלא את בקשתו של דן, וכדי שלא להביך את בתולת הים על-ידי נעיצת מבטים בחזה, כפי שעשיתי כשהיא ישבה, זועפת, בחבית.

"בסדר", הכריז דן, "'תם יכולים להסתובב עכשיו".

כך עשינו וראינו את דן עומד ללא חולצה, ספוג מים ושעיר-חזה לצד החבית, בה יכולנו עכשיו לראות את בתולת הים, לובשת את חולצתו הרטובה של דן שנתלתה עליה כאוהל. מישהו יכול היה לחשוב שאנחנו מסתכלים בבחורה שעומדת בחבית, אלמלא העובדה שכבר ראינו שיש לה זנב במקום בו לאנשים אחרים יש רגליים.

בתולת הים נראתה מאוד מרוגזת וגם עצובה ובישנית. היא הסיטה קווצת שער בלונדיני ממצחה, ולמרות שנראתה מדוכאת, יכולנו לראות עד כמה היא היתה יפה.

"בחורים", הכריז דן, "תכירו את העלמה אליזבת סוזט קוקט".

כולנו הנדנו בראשנו ובירכנו אותה לשלום. קספר הסיר את כובעו ובאנקי שפשף את מגפיו בשוקי רגליו. הוא לא ירק.

"ליזי". דן המשיך לפנות לבתולת הים, "אלה הבחורים".

"הלו אבוהורים", בירכה בתולת הים ליזי במה שנשמע כמו מבטא צרפתי. או אולי יווני.

ערכנו הכרות אישית שבמהלכה כל אחד מאתנו קד או הניד בראשו ואמר את דברו. כולנו הרגשנו נבוכים במקצת לצד אותה בחורה-אישה צעירה – עדיין לא הצלחתי להחליט בדיוק מה מהם, רק שהיא היתה בתולת ים – שבחלק גופה העליון אך זה חזינו.

"ועכשיו, לבעיה", שיסע אותנו סאם. הוא היה האחרון שהוצג בפני הגברת-אישה-נערה בת הים והוא עשה זאת באצילות המצופה מאדם שראיין מלכות, ערבים ואנשים רבי עוצמה באדמות רחוקות ושהגיע אפילו מזרחית לסנט-לו.

"אם 'תה לא הבריה הכי חטטנית –" דן התחיל להתרתח. בתולת הים דקלמה אליו בצרפתית, או יוונית, או מה שזה לא יהיה, ולהפתעתנו, דן הקשיב לה. אחרי מספר שניות של קשקוש מהיר, כתפיו של דן נשמטו, ראשו הורכן והוא החל לדוש בבהונותיו את הנסורת כשכובעו בידו. קלטנו שבתולת הים הצליפה בו בלשונה בעוצמה כזו שיכולה להמס את הציפוי מהבר.

הוא מלמל בשפת בתולות הים, מה שהפתיע שוב את כולנו, והנהן. הוא נאנח והתייצב מולנו.

"תראו, בחורים", הוא ידע אותנו, "ליזי אפ'פם לא היתה בבר עד היום, והיא טיפה מעוצבנת".

"אבל הבעיה שלך היא אחרת", התעקש סאם.

בתולת הים התערבה שוב ומנעה מדן מלנער את הקרקרים מסאם-משהו. לתדהמתנו, דן ענה שוב בג'יבריש של בתולות ים.

"מה הם מדברים?" שאל באנקי.

"צרפתית", סאם אמר שזה מה שהיא דיברה, וגם דן.

באותו רגע המולה מהרחוב קטעה את דן כשהוא ניסה להסביר מה לעזאזל קורה, כולל מאיפה הוא ידע לדבר צרפתית.

הצטופפנו ליד הדלתות דמויות העטלף וראינו, מתקרבים לעברנו, את השריף יחד עם הפמליה המוזרה ביותר שראיתי בחיי.

האנשים שהיו עם השריף נראו כאילו הם ברחו מקרקס. ביניהם התנשא אדם שהיה בטח בגובה שני מטר עשרים או שלושים, גברת שגרמה למושג 'בעלת גוף' להוות לשון המעטה, אישה עם זקן שהיה סמיך יותר מזה של דן, אדם אחד שנראה גם כגבר וגם כאישה, ברנש חלקלק, משופם, במעיל זנבות וכובע צילינדר שחשבתי שהוא היה הכרוז בקרקס, וברנש בגובה תשעים סנטימטר שגרר רובה שהיה כפול ממנו באורכו.

אף אחד מהם לא נשא חבל, אך הם נראו כמו אספסוף צמא דם.

"עכשיו", הכריז סאם, מתחבא מאחורי הבר, מחוץ לטווח האש, "הנה לכם בעיה".

מתוך הצצה חטופה בארשת הקודרת של ליזי, שתאמה את זו של דן, הבנתי לבסוף מה שסאם הבין כבר מזמן.

אוהבים נמלטים, דן ובתולת הים שלו. והנה מגיע אבא עם הרובה שלו. או משהו כזה. זה בטח לא היה הכל, אבל בכל מקרה, אני הייתי בסביבה.

"אתה עמוק בזבל, דן מרפי", הכריז באנקי.

"כאילו שאנ'לא יודע", ענה דן, אבל הוא הביט בליזי ולא באספסוף כשאמר זאת.

"בעיה אייתה לא, מון שרי", ליזי נעצה מבטה בדן, ידיה על מותניה, "אם לי אאיתה מקשיב". בעיני רוחי דימיתי מערוך בידה המעודנת.

"אם לא היית קופצת לנהר –" אולם מחאתו של דן נבלעה בהסתערותו של האספסוף הפורץ למסבאה.

כולם דיברו ביחד. הכרוז דרש משהו מליזי בטונים צרפתיים אבהיים ונוקשים. הגמד איים על דן בעזרת הרובה וקול קטן וצפצפני. דן התעלם ממנו כאילו היה תינוק המנופף בקלע. כמה גברות בפמליה, כולל האדם שבנוגע למינו ניתן היה להתווכח, התכופפו לעבר ליזי כמו עדת תרנגולות פרא, מברברות ויוצרות מהומה.

השריף ניסה להשקיט את כולם ולגרום לכל אחד לדבר בתורו. כרגיל, אף אחד לא השתין בכיוון שלו.

מיק, שפניו היו לרוב נטולות הבעה, נראה שמח לראות קהל כזה במסבאה, בשעה כה מוקדמת של היום, ומבלי שנורתה עדיין אפילו יריה אחת.

אנשים נכנסו מהשדרה השניה, תוהים מה קורה.

דן קיבל את זה בשקט, ידיו שלובות ומבטו זעוף. וכך גם ליזי, חיקוי זעיר של מבטו הזעוף של דן על פניה הרטובים והיפים.

סאם התבונן במהומה ממעבר לבר, שם רבצתי גם אני עם באנקי, מיק וקספר.

ראיתי קרקס לפני כן, אבל ככל הזכור לי, מעולם לא בפרוטת המזל. זה היה חת'כת מחזה.

סאם לחש משהו באוזנו של באנקי. באנקי הזעיף חשדנות והניח את ידו על אקדח הקולט כאילו סאם ביקש לשאול אותו ממנו, או משהו אחרי שלא יעלה על הדעת. דבר, שבצורה זו או אחרת, גיליתי במהרה שסאם אכן עשה.

אחרי עוד התלחשויות בין השניים, אותן התאמצתי ללא הועיל לשמוע, זרח האור בפניו של באנקי, גבותיו התרוממו והוא הניד בראשו בהסכמה. מיד אחר כך הוא ירק – פינג – שלף את הקולט, וירה יריה לעבר התקרה.

שום דבר לא מושך את תשומת הלב כמו יריה בחדר מלא באנשים מתווכחים. האנשים התפזרו כשלווים מבוהלים. התרנגולות התבלבלו והתעלפו, כפי שהעידו מספר כסאות שהתנפצו בקול רעם כשהגברת השמנה התמוטטה. הכדור קרע את העקב ממגפו של הבחור הגבוה, והוא נפל משם לכאן. רציתי לצעוק "עץ נופל" כשהוא קרס, אבל לא עשיתי זאת.

ראיתי את שפתיו של מיק נעות, מעריכות את הנזק לריהוט בעוד ידיו מקיפות בהגנה את כלי הזכוכית החשופים.

בדממה שהשתררה, סאם-משהו, העיתונאי מהמזרח והתייר המדופלם, מומחה בבנות ים, צרפתית, ומי יודע מה עוד, תפס לו עמדה על כסא וחיכה שכולם ישימו לב. וכך עשינו, בזה אחרי זה.

"נראה שיש לנו בעיה". התנשא סאם.

"אוף איתך, כבר אמרת את זה קודם", השיב קספר ברוגז.

"ואני מתכוון לפתור אותה לפני שהרכבת שלי תגיע", הגיב סאם. הוא הוציא את שעון הכיס שלו, הביט בו, סגר אותו בנקישה, והחזיר אותו לכיסו. "עוד שעה אחת".

כולם דיברו שוב יחד לכמה רגעים, עד שסאם הניד בראשו לעבר באנקי, שירה עוד יריה לעבר התקרה. כולם השתתקו שוב, וסאם המשיך.

הוא נשמע יותר כמו עורך דין מאשר כמו עיתונאי, מאחר שהוא המשיך לתחקר את העדים וכהרף עין הבין מה לעזאזל קרה.

נראה שדן הלך לפני כמה חודשים לבקר קרוב משפחה בגראנד-אנקמפמנט, ובהיותו שם ביקר בקרקס. הוא התאהב מיד באחת האטרקציות, העלמה אליזבט סוזט קוקט, בתולת ים. והיא השיבה לו אהבה.

אולם האוהבים חברי המזל נפרדו, היות שדן התחייב לבצע עבודה בלארמי, ובשל מחויבותה שלה לקרקס, שלוחות הזמנים שלו היו צריכים להישמר. הם נפרדו תוך הבטחות קורעות לב להיפגש שוב, ונו, איך לומר, להתרועע. חקירתו של סאם לא חשפה איך זה אמור להיעשות, אבל אני מודה שהעניין סיקרן אותי.

לא עבר שבוע ודן שמע שהקרקס חוזר על עקבותיו לאורך מסילת הברזל, מסקרמנטו, דרך סולט לייק סיטי, ואז דרך לארמי, מזרחה. סאם עצמו ראה את המופע בקארסון סיטי וידע על בת הים. המסע שלו למזרח הקביל, פחות או יותר, לזה של הקרקס.

"עכשיו", קישר סאם, "מגיע הקטע בו זוג היונים החליט לברוח". "עצור אותי אם אני טועה, בחורי", הוא ביקש מדן. "אתה והעלמה קוקט החלטתם לברוח במדיסין-באו, כיוון, העלמה קוקט, שהאפוטרופוס שלך, הכרוז, שאת שמו שכחתי – מצטער, אדוני – יתנגד, כפי שידעת היטב, בשל גילך הצעיר. בכל מקרה, יצאתם לדרך ואת התחלת לדבר עם דן על נישואין, ודן אמר משהו כמו 'על מה, לעזאזל החמישי, את מדברת? נישואין? בשביל מה?' כאילו שהנושא מעולם לא עלה ביניכם בעבר, מה שעשוי להיות נכון. ובאותו רגע – תקני אותי אם אני טועה, העלמה קוקט – את נפגעת, וכעסת וקפצת מתוך העגלה למעמקי הנהר שממנו דן נאלץ למשות אותך. אני צודק עד כה?"

"לא אמרתי 'לעזאזל החמישי", מחה דן. "משהו דומה, אבל אני לא אקלל בפני גברת, בחיים לא".

"ואפילו אם תשתנה ד'תו", ציינה ליזי, "לאיתחתן איתו אני לא".

"היא אומרת שהיא לא הולכת להתחתן אתו", תרגם באנקי.

"עכשיו, הגענו לבעיה האמיתית, נכון?" הטעים סאם.

בחקירה נוספת, עליה ניצח סאם, התבהרה הדילמה – ליזי רצתה להינשא לדן, דן סרב ליפול ברשת, הכרוז-אפוטרופוס רצה את שהוא כינה "יש לעשות צדק לילדתו הקטנה, במידה שהדבר יידרש", ומיק רצה שמשהו ישלם בעבור הרהוט השבור.

בשלב מסוים, סאם הוציא את שעון הכיס שלו, הזדעף, וצעק מבעד להמולה. "האם יש כומר בין הנוכחים?"

אדם יכול לחשוב שלא יהיה זה סביר למצוא כומר בפרוטת המזל, אבל היה זה יום משונה. הקרקס היה במסבאה, אז למה לא כומר?

הוא פסע מתוך הקהל של תושבי העיירה שנמשך למקום בשל קולות הירי וההמולה. הכומר אברי מורגן, הוא הציג את עצמו, ואף שאני לא זוכר שסעדתי אתו או שתיתי אתו אי-פעם, הרי שהוא נראה טיפוס נחמד.

"הוד כמורתך", הציע סאם, "האם תתנגד להשיא את דן מרפי, אזרח לארמי, לליזי קוקט?" מחול השדים שפרץ כשסאם שאל את השאלה, נקטע כשבאנקי הוסיף עוד חור לתקרה. ניבאתי שיהיה צורך בעבודות נגרות בגג פרוטת המזל לפני שתחל עונת הגשמים. בכל מקרה, הדבר הביא לשקט.

סאם ירד מהכסא והתדיין בלחש עם הכרוז, עם דן, עם ליזי ועם הכומר. ועם מיק.

ואז דן התלחש עם הכרוז, עם ליזי, עם הכומר ועם מיק.

ואז ליזי שוחחה בלחש עם הכרוז, עם הכומר, עם דן, ולבסוף עם מיק.

ואז – טוב, וכן הלאה וחוזר חלילה.

זה נגמר בכך שהיתה לנו חתונה במסבאת פרוטת המזל. דן מרפי נפל ברשתה של העלמה אליזבט סוזט קוקט, והיא הפכה לגברת וכו'. הנשים שבחבורה, בנות הקרקס ובנות העיירה, מזוקנות וחלקות למשעי, רזות ושמנות, ואפילו האישה למחצה, כולן בכו לעצמן בכי הגון. הגברים שבחבורה שתו הרבה אבל לא פתחו ביותר מדי תגרות. אף אחד לא נהרג.

סאם נעלם בהמולה שאחרי החתונה, כדי לתפוס את הרכבת שלו, בלי שהספקתי לשאול אותו איך הוא הצליח לגרום לכולם להיות מרוצים ולענות לצורכיהם השונים והמנוגדים.

אנשי הקרקס עזבו בפרץ שירה, יריות והתהוללות שלא נראתה בלארמי מאז שהם תלו את ג'ורג' גדול האף. אני גיליתי באיחור שדן מרפי עזב עם הקרקס יחד עם כלתו.

למעשה, מצאתי את עצמי לבד בפרוטת המזל, פרט למיק שעמד מאחורי הבר, שורק שיר אירי קצר, עליז כמו קאובוי בערב שבת.

"מה קורה?" שאלתי.

הוא הפסיק לשרוק למשך די זמן כדי להביט בי כאילו שאלתי אותו כמה מגפיים הוא נעל על כל רגל.

"אני מתכוון", הבהרתי, "איך זה שדן הסכים להילכד ברשת? חשבתי שהוא התנגד לרעיון. מה, איך אומרים אצת זה, שינה את דעתו?"

"כמה דברים. קודם כל ויתרתי לו על החוב שלו בבר".

"אתה מה?"

"הוא הביא מספיק לקוחות היום כדי לפצות על זה".

"אה! אבל אני אף פעם לא חשבתי על דן כעל מישהו שיברח עם הקרקס".

"טעית. נראה שסאם ידע שהקרקס איבד את איש הברזל שלו בקרב בבר בווינמוקה. סאם הציע שהקרקס ישכור את דן בתור איש הברזל שלו. זה ריצה את הכרוז כיון שזה אמר שליזי תשאר – הוא פחד שהיא תעזוב, אתה יודע – והוא השיג את דן כאיש הברזל".

"אה! אז דן רצה לברוח ולהצטרף לקרקס".

"אמת".

"זה מסביר לגבי דן והכרוז, ושאר טיפוסי הקרקס, אמת ויציב. אבל מה בנוגע לליזי? אני מתכוון, היא אמרה שאפילו אם 'תשתנה ד'תו, לאיתחתן איתו אני לא' או משהו כזה".

מיק נאנח אנחה עמוקה ונשען על הבר, תדהמה על פניו שנשאו בדרך כלל ארשת סטואית. "אתה לא תאמין לזה", הוא הזהיר.

"ראיתי בתולת ים בחבית במטבע המזל. עירומה. ראיתי את דן מרפי בפרוטת המזל משוחח עם בתולת הים שבחבית כשראשו מתחת למים. ראיתי קרקס ממש כאן ב –"

"אתה לא תאמין –"

"– ראיתי חתונה בין בתולת ים לדן מרפי –"

"אין סיכוי".

"אה!" משכתי בכתפיי. "אם אתה אומר".

"זוכר את הבעיה שאליה המשיך להתייחס כל הזמן העיתונאי הזה?"

"אה-הה. אבל בסוף לא יצא לי לשמוע מהי. זוכר?"

"הוא אמר לי לפני שעזב".

"נו?"

"בתולות ים הן קרובות משפחה של הדגים".

מיק הניח לי להרהר בזה לרגע, לא ספק נהנה מהבעת התדהמה שהתפשטה על פניי.

"תיפח רוחי", התנשפתי לי, מזועזע. אם הייתי אוכל באותו רגע, לבטח הייתי נחנק. "תגיד לי שזה לא נכון".

"זה נכון. ליזי שכנעה את דן לוותר על הדיג".

"אה!" הכרזתי, מוכה תדהמה.

"בדיוק. הוא באמת היה מאוהב". הטון של מיק שיקף את תדהמתו. הוא הניד בראשו, והמשיך בעיסוקיו, מנקה את כלי-הזכוכית, שורק וכאלה דברים.

וכאשר, מספר ימים מאוחר יותר, נכנס קאובוי למסבאת פרוטת המזל, גורר דרקון ברצועה, זרקנו לרחוב את הקאובוי ואת הדרקון גם יחד מבלי להוסיף מילה.

ככה זה, העולם הוא מקום משונה, פרט למסבאת פרוטת המזל, בה לא מתרחש שום דבר מיוחד. וזה בהחלט מזל, בסופו של דבר, כי אנו, הקבועים, אוהבים שלווה.