להיות ללוחם


פורסם ביום יום שלישי, 22 ביוני 2004, בשעה 11:57
שייך למדור סיפורים מתורגמים

מאת
תרגום: טוני שבכר


כאשר כריס בקט אינו כותב מדע בדיוני, הוא מרצה לעבודה סוציאלית, ועקבות לכך תמצאו בקלות בסיפורו הנוכחי. מאז תחילת שנות התשעים הוא פרסם כעשרים סיפורי מדע בדיוני, רובם ב"אינטרזון" ומיעוטם ב"אסימוב'ס, והוסיף להם אוסף סיפורים אחד וספר באורך מלא: The Holy Machine. סיפורו הנוכחי לא דומה לשום דבר אחר שקראתם…

7

אני גר בשיכוני שדות תורסטון רק שאנחנו קוראים לזה פשוט "השדות". שזה מה שקוראים לאחוזה של הפרויקט לקידום דורשי הכנסה שבתור התחלה זה זבל כי כולם יודעים שזו שיכוני דיכי ואנחנו המדוכאים. ז'תומרת, אנחנו אלה שהם לא מוצאים מה לעשות איתם, כן? טוב, בסדר, אז אני לא ממש יודע לקרוא ולכתוב וכאלה. וגם לא היתה לי עבודה אף פעם רק שפעם היתה לי עבודה במוסך חלפים. כאילו תכנית תעסוקה יזומה? רק שאיחרתי ביום השני, כן? – והמנהל, הוא אמר לי לשנות משהו עם הגישה שלי, כן? אז מה, לא החטפתי לו?

ואני אגיד לך משהו אחי, בלי להתחכם או משהו כזה, אבל אם אף פעם לא חיית בשיכוני דיכי, אין לך מושג איך זה. יכול להיות שאתה חושב שיש לך, אבל ממש לא. מה שכן אני אגיד לך זה שהמחלקה מנהלת לך את החיים. הפקד"ה כן? אנחנו קוראים להם פקידונים. יש לך כל מיני סוגים, כמו למשל פקידוני דיור, כמו שאם אתה איזה בחורה שנכנסה להריון, הם אלה שמשיגים לך דירה. (סתם שתדע, שאם אתה בחור שרוצה דירה, אתה צריך למצוא איזו מכוערת ולהגיד שאתה אוהב אותה וכל זה, מבין למה אני מתכוון?) ויש לך פקידוני חינוך ופקידוני סעד. יש לך אפילו פקידוני משטרה. אבל אני אגיד לך מה, אחי, מי שאנחנו באמת שונאים אלה הפקידונים המזוינים של מחלקת הרווחה. אלה שכאילו מנסים להיות נחמדים ומבינים וכל זה, כאילו הם מאד מודאגים בקשר אליך – מבין למה אני מתכוון? – אבל אז הם באים ולוקחים לך את הילד המזדיין שלך.

כמו שקרה לחברה שלי, קיילי, או חברה לשעבר בעצם כי הרי זרקתי אותה, לא? לקחו לה את הילד שלה, סם, וממש נדפק לה המוח, מבין מה אני מתכוון? אני מתכוון, בכל זאת, הוא סתם בכיין מטומטם, ובהתחלה חשבתי, גדול, כל היום במיטה, בלי הסחות. אבל זה דפק לה את השכל והיא בכתה וכל זה, והיא היתה כל יום בלשכה לרווחת הילד, והיא לא רצתה שום סקס מזויין ושם דבר, אז חשבתי לעצמי, זה לא מתאים לי, יידפק לי המוח, מבין למה אני מתכוון?

(ואז היא ניסתה לתלות את עצמה ואמא שלה אמרה שזה בגללי, אבל בחיים לא. אלה היו הפקידונים המזדיינים.)

6

בכל מקרה, יום אחד הייתי בקַטָר עם כמה מהחבר'ה שלי, כשפתאום נכנס הטיפוס הזה, כן? ובסך הכל היה לו קעקוע של גולגולת. על כל הפרצוף! כאילו אני מתכוון שכל הפרצוף שלו נראה כמו גולגולת, כן? וחבר שלי, שיין, כאילו בא ביציאה "חרא. תסתכל על זה!" הטיפוס הזה נראה ממש קשוח, כן? אבל כל אחד מאתנו כבר שתה לפחות שתים עשרה כוסות, אז אני חשבתי לעצמי, שילכו כולם להזדיין. ואני ניגש לטיפוס הגולגולת הזה, כן? ואני, כאילו "מי אתה ומה אתה חושב שאתה עושה כאן?" (שיין עשה במכנסיים, המפגר. הוא חשב שזה מצחיק לאללה. הוא חשב שפרצוף גולגולת שם יכסח לי את הצורה.)

אבל טיפוס הגולגולת רק צוחק.

והוא, כאילו, "אני לַף, מי לעזאזל אתה?"

אז אני, כאילו, "אני קרל. זין, איזה מין שם זה לף?"

והוא יעני "תיזהר אתה, אחי", רק שהוא צחק, מבין למה אני מתכוון? "זה קיצור של אוֹלַף. זה שם של לוחם, טוב? אני, אני לוחם של דוּנֶר".

אני יגיד לך משהו, אז עוד לא ידעתי מה, לעזאזל, הוא התכוון, אבל לא רציתי להיראות כמו מפגר או משהו אז רק אמרתי "לוחם של דוּנֶר, הא?" (אתה יודע, אמריקאי והכל).

אז הוא צוחק ואומר "אין לך מושג על מה אני מדבר, נכון אחי?"

ואני עונה "לא, אחי, אבל נראה לי שאתה סתם מזיין לי ת'שכל".

אבל הוא רק מסתכל מסביב לפאב, על החבר'ה שמקללים אחד את השני ליד שולחן הביליארד והילדים שמתמזמזים עם המכונות, והשרמוטה הזקנה, דורה, עם הפרצוף הגמור שלה, שבאה כל ערב ושותה עד שזורקים אותה החוצה.

אז הוא מסתכל מסביב, כן? – ואז הוא מסתכל חזרה עלי והוא כאילו "איזה חור המקום הזה, מה?"

ואני כאילו "כן?" כי אני, כאילו, מבין למה הוא מתכוון, אבל אני שותה כאן כל לילה מזוין.

והוא יוצא עם "רוצה לבוא לפגוש כמה מהחברים שלי?"

ואני, "טוב, בסדר".

והוא, "קלטתי אותך קרל. מצא חן בעיני איך שניגשת אלי ככה. יש לך יותר ביצים מלחברים שלך שם".

אז אנחנו יוצאים ככה החוצה, עוברים ישר ליד הפרצוף של שיין ודרק שמנסים להבין מה פה קורה, אבל הם לא בעצם לא מבינים מהחיים שלהם, אה?

ואז דרק שואל, "לאן לעזאזל אתה הולך, קרל?"

אבל אני לא יודע, נכון?


המכונית של לף עומדת שם בחוץ – זאת כאילו מונדיאו ממש עתיקה – ואת הקטע הזה תאהבו באמת, טסנו לאורך השיכונים על 150, בחלונות פתוחים ומוסיקה בפול ווליום. (המשטרה לא מתעסקת עם השדות בלילה, אלא אם כן יש איזה התפרעות או משהו.)

ואנחנו מטפסים בדרך תורסטון, ממש ליד הגדר, איפה שעומדים שם שלושת המגדלים האלה, כן? – והם חסומים לגמרי כי כאילו רוצים להרוס אותם. (אני מתכוון שהם תמיד היו חסומים ובדרך להיהרס מאז שהייתי ילד, בגלל אזבסט או משהו, נראה לי.)

אני והחבר'ה שלי, אנחנו ניסינו להיכנס למקומות האלה, אבל זה לא שהם חסומים בקרשים או משהו. הם חסומים בלוחות פלדה, כן? אבל מסתבר שלף והחבר'ה שלו הצליחו להיכנס לאחד מהם, זה שקוראים לו "בית הקידמה". יש כאילו איזה מין כניסת שירות מאחורה שעדיין נראית כאילו היא נעולה, אבל הם יכולים להיכנס ולצאת, כן?

בפנים זה היה ממש חשוך ומהדהד והיה ריח של שתינה. לא יכולת לראות כלום אבל לף מסתער על המדרגות: קומה אחת, שתי קומות, שלוש קומות…

"חכה לי", אני אומר.

אבל לף רק צוחק וכאילו אומר, "תצטרך להיכנס יותר לכושר, חבר, אם אתה רוצה להיות לוחם של דוּנֶר".

למקומות האלה יש איזה שתים עשרה קומות, כן? וממש למעלה הם פתחו דירה. יכולת להריח את עשן הסיגריות כבר בקומה מתחת. יש שם את החדר הזה, כמו מערה, כן? – עם נרות וכאלה, ותמונות מוזרות על הקירות, וגם החבר'ה של לף, שלושה: טיפוס אחד שמן בפינה אחת, טיפוס אחד שנראה ממש מרושע עם שיער שחור שמנוני בפינה השניה, ואיזה בנזונה מחייך באמצע. ויש לו משקפיים עליו והוא מגלגל ג'וינט ענק.

"ערב טוב", הוא אומר, אלגנטי כאילו, והוא ככה אומר, "ברוך הבא לבית הקידמה. זה גוּנַר" (זה היה השמן), "זה וולף ולי קוראים אריק. נעים מאד להכיר".

אני מסתכל על לף, "חרא, מי זה?"

ולף לא אומר שום דבר במילים, אבל הוא כאילו זועף לכיוון שלי – נכון? כאילו הוא אומר "כבוד, בנאדם! הטיפוס הזה ממש קשוח, מבין למה אני מתכוון?"

(אבל, כאילו, יש לו גולגולת על כל הפרצוף שלו!)

אריק צוחק, "עצה קטנה, קרל, לף בחר לשתף אותך בסוד הקטן שלנו. אנחנו עושים זאת מפעם לפעם, משום שאנחנו… מעין מיסיונרים". (לא ידעתי בהתחלה על מה הוא מדבר. חשבתי שמיסיונרי זה סקס כשהבחור למעלה, מבין למה אני מתכוון?)

"אבל אם תגלה את הסוד שלנו למישהו אחר, ללא רשותנו", ממשיך אריק האיום, "אני אהרוג אותך במו ידי. אני מתכוון לזה באופן המילולי ביותר. ואני מבטיח לך שמה שאמרתי זה עתה איננו איום כי אם הבטחה".

ולף כאילו, "הוא מתכוון לזה, אחי, הוא ממש מרושע. הוא יהרוג את הבן אדם בלי שום בעיות".

ואריק צוחק, צחוק נחמד כזה, כן? כמו איזה טיפוס אלגנטי מהטלוויזיה.

5

לא תאמין איזה ציוד היה להם שם למעלה, כן? לקחנו כחולים, אדומים, צהובים והשד יודע מה עוד, עד שהקירות רטטו כמו ג'לי, כן? – וזה נראה כאילו אריק מדבר לתוך בועה של ג'לי מאיפשהו בחוץ, דרך איזה שפופרת או משהו.

"שמעת על דוּנֶר, קרל?" הוא מתחיל. "או תור, כפי שיש המכנים אותו?"

ואני, כאילו, "אאאה, לא, לא נראה לי, אחי…" – כן? – כאילו אני מדבר חזרה לתוך השפופרת.

"ובכן, הוא היה ממש מפורסם בסביבה הזאת", אומר אריק. "תורסטון היא בעצם תורס טאון – עירו של תור. ידעת את זה? אם כבר מדברים על זה, יש לו יום שלם בשבוע שנקרא על שמו באנגלית. חמישי, תורסדיי, הוא בעצם יומו של תור".

"בטח". אומר לף, "ורביעי, וונסדיי, נקרא על שם אביו, נכון, אריק?"

"בדיוק", הוא עונה. "וודנ'ז דיי".

ואני כאילו. "באמת?" (זאת אומרת אם כל אחד אחר היה ממציא את החרא הזה, הייתי פשוט צוחק לו בפנים. מבין למה אני מתכוון?)

"דוּנֶר או תור", ממשיך אריק, "הוא אל הרעם. והוא אל לוחם. הנשק שלו הוא פטיש גדול שמרסק כל דבר שהוא פוגע בו. כמו שאמרתי, הוא היה ממש מפורסם באזור הזה. אבותיך ודאי סגדו לו. הם ודאי גם הקריבו קרבנות לכבודו, חיות ואפילו בני אדם. כך שאתה יכול להבין שהם התייחסו אליו בשיא הרצינות".

ואני כאילו "אז מה?" אבל אני לא אומר כלום.

"ועכשיו", אומר אריק, "הנה עוד סוד. אבל את זה אין לי בעיה אם תגלה למי שרק תרצה, כי דווקא הממשלה היא זו שרוצה לשמור עליו בסוד. הפוליטיקאים ויפי הנפש. הם אלה שרוצים שאף אחד לא ידע".

החדר התנפח כבר לגודל של מגרש כדורגל – כן? – וגם אריק נשמע כאילו הוא מדבר דרך מגבר, בקול מהדהד, כמו אלוהים או משהו.

"אתה חושב לפעמים על היקום, קרל?"

"כאילו, על השמש שמסתובבת מסביב לכדור הארץ?" אני עונה. "כוכבים וכאלה?"

אריק עונה בצחוק הטלוויזיוני הנחמד שלו.

"בדיוק, קרל. קלעת בנסיון הראשון. כוכבים וכאלה. אבל תקשיב לי ואספר לך משהו. כל יקום הכוכבים והחלל הזה הוא רק ענף קטנטן בעץ ענק וכל שניה, כל שבריר שניה, הוא מסתעף ומתפצל, יוצר עולמות חדשים".

אני צוחק. אבל – וזה היה מוזר, כן? – חרא, יכולתי ממש לראות את זה. רק שזה לא נראה כמו עץ. יותר כמו מיליוני תולעים שחורות בחושך שכל הזמן מתפצלות לשתיים ומתפצלות לשתיים ומתפצלות לשתיים – כן? – כמו וירוסים או משהו.

"ישנם מיליוני כדורי ארץ אחרים, מיליוני אנגליות אחרות, מיליוני שיכוני שדות תורסטון", הוא ממשיך – וכמו שאמרתי, הוא כמו אלוהים או משהו, לא יכולתי לראות אותו עם כל הכחולים והצהובים והזבל שהסתובב לי בראש, רק לשמוע את הקול הגדול והמהדהד שלו מסביבי.

"ואנחנו לא מגיעים מכאן", הוא אומר, "לף וגוּנַר ווולף ואני, אנחנו גולשים, אנחנו מגיעים מעולם אחר. אנחנו גם יכולים לעבור לעולם אחר מתי שרק נרצה. לכן אנחנו יכולים לעשות כאן מה שרק מתחשק. אנחנו יכולים לעשות מה שבא לנו. אף אחד לא יתפוס אותנו לעולם".

שמעתי אותו זז איפשהו בחוץ, מבין למה אני מתכוון, כאילו הוא על כוכב אחר?

"תסתכל על אלה!" הוא אומר.

אז אני שוכב על הרצפה בעיניים עצומות וכשאני פוקח אותן, למרות שיש שם רק נרות, זה עדיין, כאילו, בהיר מדי, מבין למה אני מתכוון? אז זה תיק רציני לראות בכלל משהו ככה, כן? אבל אני רואה שהוא מחזיק שק עם גלולות בתוכו. מאות גלולות קטנות כהות.

"אלו הם זרעים, אלה זרעי לוֹק. כל אחד מהם ייקח אותנו לעולם אחר. תחשוב על זה. אנחנו יכולים לטייל בין ענפי העץ, כמו דוּנֶר, עם הפטיש ביד".

ואז הוולף הזה מדבר. הבנזונה המרושע עם השיער המשומן השחור, והוא סקוטי או גורדי[1] או משהו.

"כן", הוא מתחיל, "ואתה יודע מה אנחנו לחפש, אחי? אנחנו לחפש את אחד העולמות של דוּנֶר. מבין מה אני מתכוון?"

ואני, "כן?"

"הוא מתכוון לעולם שבו עדיין סוגדים לדוּנֶר כיום", מסביר אריק. "אנו יודעים שהם קיימים בגלל שהזרעים מגיעים משם ובזכות סיפורי גולשים. יש אלפים כמונו, אתה מבין, קרל, אלפי לוחמי דוּנֶר נעים בין העולמות. ואנחנו מספרים זה לזה סיפורים. אנחנו מחליפים חדשות".

ואז הטיפוס השמן ההוא מדבר, גוּנַר. אתה מכיר איך זה שלחלק מהטיפוסים השמנים האלה יש קול כזה גבוה ועדין? גוּנַר היה כזה, כן? היה לו קול קטן ורך – כן? – ממש מנומס וגבוה. אבל אני אגיד לך מה, נראה לי שהוא היה יכול לעשות ממך דייסה. אבל הוא היה עדיין ידבר אליך ככה יפה ובעדינות בזמן שהוא עושה מה שהוא עושה – כן? בקול הקטן, העדין והגבוה הזה שלו.

והוא כאילו, "אתה רוצה לדעת איך זה בעולמות דוּנֶר, קרל?"

ואני "כן", והוא "ספר לו איך זה, אריק, סביר להניח שהוא לא יודע!"

(בינתיים כבר סגרתי שוב את העיניים, כן? והתולעים השחורות האלה מתפצלות ומתפתלות ומתפצלות סביבי כל הזמן. אבל הקולות של הטיפוסים הגולשים האלה ממש רחוקים, יורדים אלי כאילו מאיזה חמש עשרה קילומטר מעלי או משהו.)

"כמובן", אומר אריק, "כמובן", והוא שואף אויר כאילו החלק הטוב עומד להתחיל.

"האם למושג תרבות יש משמעות עבורך, קרל?" הוא שואל, "או דמוקרטיה? או זכויות אדם?"

"חרא, מה?" אני עונה, לא מנסה להתחכם או משהו, אבל אין לי מושג על מה לעזאזל הוא מדבר.

אבל כולם צוחקים, כאילו סיפרתי בדיחה ממש טובה! אז אני מבסוט, לא?

"הם לא מעניינים לי את התחת!" אני עונה, כאילו מספר את הבדיחה מחדש.

"בטח שלא, קרל", עונה אריק בחביבות, "ואתה יודע למה?"

"בגלל שאני לא שם זין", אני עונה, אבל הם כבר התעייפו מהבדיחה ולא צוחקים יותר.

"הסיבה שבגללה התרבות לא אומרת לך דבר, קרל", אומר אריק, "היא שהתרבות אינה קיימת עבורך. אתה לא חלק מהתרבות. תרבות היא עבור האנשים מהצד השני של הגדר. לא אכפת להם מה אתה חושב. לא אכפת להם מה אתה יכול או לא יכול לעשות. הם נותנים לך שיכון דכאון לחיות בה ןפקד"ה שיטפל בך. כל שהם מבקשים בתמורה הוא שתניח להם בשקט עם התרבות שלהם. פשוט זוז מהדרך ותן להם להמשיך עם התרבות שלהם בשקט.

"כן?" אני שואל.

"קרל לא רוצה לדעת את כל זה, אריק אחי", אומר גוּנַר השמן בקול הקטן והעדין שלו. "הוא רוצה לדעת על עולמות דוּנֶר".

"אני מגיע לזה", נוהם אריק. הוא לא אוהב שמפריעים לו.

"אתה מבין, קרל, בעולמות דוּנֶר אין תרבות, אין דמוקרטיה ואין זכויות אדם. אין גם פקד"ה, אין שיכונים לקידום דורשי הכנסה, אין גדר. בחור צעיר כמוך לא חייב ללכת לפקידון כדי לקבל כסף או מקום לחיות בו. לא. מה שהיית עושה אם היית חי באחד מעולמות דוּנֶר הוא למצא לעצמך אדון. כלומר, אדון מלחמה, לוחם דגול, לא סתם איזה סנוב יפה נפש שיושב בוועדות שעוסקות בריחוק חברתי והולך לאופרה. אתה הולך לְאדון ואם תבטיח להילחם באויביו בשמו, הוא ידאג לך, הוא יוודא שתקבל כל מה שאתה צריך".

"אה, כן?" אני אומר.

"וקרל, אחי", אומר גוּנַר השמן, "זה ממש לא יהיה כמו דירה של פקידון או שום דבר שתקבל ממנו. שכח מזה, אחי. יהיה לו אולם ענק, עם מדורה גדולה באמצע, ותגור שמה עם כל האחוקים שלך. ותשתה כמה שרק תרצה, אחי, ותאכל כמה שתרצה ותשתכר כמה שתרצה וכשיגיע הזמן לישון, פשוט תישן שם באולם עם כל החבר'ה שלך סביבך. כך שאף פעם לא תצטרך לחשוב על כסף ודברים כאלה, ואף פעם לא תצטרך להיות לבד. איך זה נשמע לך, אחי הטוב?"

אני צוחק. "זה נשמע כמו חתיכת גן עדן אחי".

"כן, ואתה לא צריך לעבוד ושום דבר", אומר לף פני גולגולת, "אתה רק צריך להילחם! זו, כאילו, העבודה שלך. יוצא לך אפילו להרוג אנשים וזה ואין שום משטרה ושום דבר שיעצור אותך".

ואני מצדי, "גדול!"

"מה שכן זה מסוכן", ממשיך לף. "גם אתה יכול להיהרג, מבין למה אני מתכוון?"

"אז מה?" אני צוחק. "מי שם זין? כשאתה מת, אתה מת, לא?"

"יפה אמרת!" אומר אריק. "דבריו של לוחם אמיתי! אבל האמת היא שזה יותר טוב מזה, קרל ידידי, יותר טוב מזה. אם אתה נהרג בקרב, דוּנֶר יקח אותך הביתה להיכל הגבורה, וולהאלה, המקום אליו הולכים כל הלוחמים האמיצים, ושם תחיה שוב. שם זה כבר סעודות וקרבות לנצח, עד לקרב האחרון בקץ הזמן".

וגוּנַר אומר, "אז מה אתה אומר, קרל, ידידי הטוב? תרצה להיות לוחם?"

ברור שאני רוצה, לא?

"בטח!" אני צוחק.

"ובכן, יש מבחן שאתה צריך לעבור קודם", אומר אריק. "מבחן קטן…"

אבל אחד מהם מעביר לי ג'וינט, כן? ואין לי מושג מה הם שמו שם, אבל הדבר הבא שאני זוכר, זה את עצמי על ארבע, בכניסה לבית של אמא שלי, מקיא על כל הלינוליאום המזוין.


אז כמה ימים אחרי זה – כן? – אני כאילו, "חלמתי את זה או מה?"

אפילו הלכתי לבית הקידמה – כן? – ואין שום סיכוי שמישהו יכל להיכנס שמה, מבין למה אני מתכוון? לוחות פלדה ומנעולים מה זה כבדים.

אז אני אומר, "טוב, בטוח חלמתי את זה", מבין למה אני מתכוון?

אבל בקטר, כשששיין ודרק שאלו "חרא, לאיפה הלכת עם הטיפוס הזה?" לא אמרתי כלום, מבין למה אני מתכוון? כי – כן? – זכרתי את הטיפוס המאיים הזה, אריק, אומר "זה לא איום, זו הבטחה".

לא רציתי לקחת את הסיכון.

להיות ללוחם 4.jpg

אבל איזה שבועיים מאוחר יותר הלכתי כאילו לפאב בבוקר, כן? – ואז המכונית הזאת עוצרת לידי. וזאת רק המונדיאו המקרטעת ההיא והטיפוס השמן ההוא, גוּנַר, נוהג בה.

"קפוץ פנימה, ידידי הטוב!" הוא אומר ונשען אחורה בשביל לפתוח את הדלת האחורית.

אז אני מטפס למושב האחורי והבנזונה הסקוטי המרושע הזה, וולף – כן? – הוא יושב מקדימה עם גוּנַר וכאילו הוא מעביר לי ג'וינט, ואנחנו זזים.

הדבר הבא זה שאנחנו ליד הגבול וגוּנַר מראה את תעודת הזהות שלו לשוטר.

והוא כאילו "בסדר, אחי? מה העניינים?" בקול הקטן והחביב שלו.

"מסתדרים ", עונה השוטר. והוא קצת מופתע – כן? – כאילו שהוא לא רגיל שאנשים נחמדים אליו וכאלה. והוא, כאילו, "שיהיה לך יום טוב!" כשהוא נותן לנו לעבור את המחסום.

וולף צוחק "מישו אמר לך שאי'פשר לזייף תעודת זהות של פקידון, קרל? טוב, אז אפשר".

וגוּנַר מוסיף "אין שום דבר שאריק שלנו לא יכול לפתור, קרל אחי. הוא טיפוס כזה שאין כמוהו. הוא יהלום, אחי, פשוט יהלום".


אנחנו עוברים את העיר בלי לעצור, כן? עד שאנחנו מגיעים לאזור האלגנטי הזה שאף פעם לא הייתי בו. וגוּנַר מחנה את הרכב – כן? – ואנחנו יוצאים וחרא, יש שם חנויות שלא מוכרות שום דבר חוץ מנרות צבעוניים. וחנויות שמוכרות צעצועים קטנים מעץ צבעוני שכל ילד נורמלי ירסק בשתי שניות לחתיכות, והם עולים כסף של שבוע שלם כל אחד. וכל הבני זונות העשירים בבגדים אופנתיים וקולות אלגנטיים – כן? – כאילו בלה בלה בלה זה ובלה בלה בלה ההוא ו"באמת, ג'ונתן, זה כה חביב מצדך!" וכלבות יפהפיות בבגדים סקסיים ואלגנטיים כמו כוכבי טלוויזיה. ואתה מסתכל עליהן וחושב, "אוף, כמה שאת מוצאת חן בעיני", אבל אתה יודע שאם תנסה משהו הם רק יצחקו עליך כאילו היית איזה חייזר מהחלל או משהו עם מחושים וכאלה, או עיניים על גבעולים.

וגוּנַר שואל "אתה מכיר את האזור הזה, קרל אחי?"

ואני אומר, "לא".

והוא כאילו, "זה קליפטון וילג' אחי, איפה שהעשירים מסתובבים".

"האנשים היפים", מוסיף וולף, בגיחוך נבזי כזה.

אז גוּנַר מניח את הידיים שלו על הכתפיים שלי – כן? – כאילו הוא אבא שלי או משהו.

והוא כאילו "איך המקום הזה גורם לך להרגיש, ידידי הטוב?"

ואני כאילו "חרא, מאיפה לי?"

"כועס אולי?" מוסיף גוּנַר בעדינות. "האם זה גורם לך לחוש בכעס אחי?"

ואני, "לא, אני לא שם זין", כאילו עם משיכת כתפיים והכל.

ואז אני ממשיך, "כן, טוב, אז כועס".

"ככה צריך, ידידי הטוב", אומר גוּנַר, "ככה צריך".

הידיים שלו עדיין על הכתפיים שלי כאילו הוא אבא שלי או איזה דוד טוב לב.

"עכשיו תקשיב, קרל אחי", הוא אומר, "היית שמח אם היית יכול לעשות כאן כל מה שבא לך?"

ואני כאילו "אה? למה אתה מתכוון?"

"היית שמח, קרל", אומר וולף, "אם יכולת לרסק את החנויות האלה ולשרוף את המכוניות האלה ולדפוק את הנשים האלה ולירות בכל אחד מבני הזונות המדושנים האלה שרק תרצה?"

"כן, היית שמח אם יכולת ידידי הטוב?" שואל גוּנַר.

"בטח שהייתי שמח", אני אומר, "אבל אתה סתם צוחק עלי, לא? אתה עובד עלי בעיניים".

"לא", אומר וולף, "שום עבודה בעיניים, קרל. זה מה שאנחנו באמת מתכננים לעשות. ואני אספר לך מה כל כך יפה בזה. מה שיפה בזה הוא שהיינו עושים את זה אחרי שנבלע זרעים, כך שכשהמשטרה תגיע, נוכל פשוט לצחוק להם בפנים ולתת להם להכניס אותנו לכלא, כי אנחנו נדע שתוך שעה או שעתיים נהיה בעולם אחר והם לעולם לא יוכלו לתפוס אותנו".

וסוף סוף כאילו נופל לי האסימון, כן? נופל לי האסימון בפעם הראשונה. אם אתה גולש, אתה באמת יכול לעשות את החרא הזה. זו מה שאומר להיות לוחם של דוּנֶר.

אז חיוך גדול מתפשט לי על הפרצוף, כן? ואני כאילו, "גדול, בנאדם! פשוט גדול!"

"ואתה יכול להיות שם", אומר וולף. "אתה יכול להיות שם איתנו אם אתה רוצה, אם, כאילו, אתה מוכן לעשות את המבחן".

ואני אומר, "כן, אין בעיות אחי, קלי קלות", כשבדיוק הטיפוס הזקן הזה חולף על פנינו ופתאום נעמד, כאילו, ומסתכל עלי.

"יפה, יפה", הוא מתחיל. "קרל פנדנט, נכון? איזו הפתעה נעימה! האם אתה זוכר אותי? סיריל בורקיט? מה שלומך, קרל? עברו לפחות חמש עשרה שנה".

והוא, כאילו, מחייך לוולף וגוּנַר – כן? – כאילו כל חבר של קרל זה חבר שלו. (וולף לא אומר כלום וגוּנַר כאילו "בסדר אחי, איך איתך?")

ואני כאילו, "אה,בסדר אחי, אתה יודע", וכאלה.

טוב הוא בסך הכל העובד הסוציאלי שהיה לי כשהייתי בטיפול וזה. הם כולם דפוקים שם, אבל דווקא הבחור הזה כאילו מצא חן בעיני. הוא אף פעם לא התחכם איתי או משהו – כן? – אני זוכר, כאילו, פעם אחת שפישלתי כמו שכרגיל והוא אומר לי "אתה פשוט לא קולט את זה, קרל, נכון?" ואני אומר "חרא, בטח שלא". והוא צוחק וכאילו אומר, "אז אני חושש ששנינו באותה סירה, קרל".

בכל מקרה, סיריל בורקיט הזקן מסתכל על וולף ועל גוּנַר ואומר, "טוב, אני לא רוצה להפריע לך ולחברים שלך קרל. אבל שמע, אני עכשיו בפנסיה. אם יבוא לך לקפוץ פעם לשוחח איתי, אתה תמיד מוזמן. אני לא פוגש הרבה אנשים כיום, אתה מבין, אז אני תמיד שמח לחברה. חשבתי עליך לעתים קרובות במשך השנים ותהיתי איך אתה מסתדר".

ואז הוא נותן לי את הכרטיס הקטן הזה – כן? – עם הכתובת שלו וכזה.

3

אז אני שם לב שוולף וגוּנַר כאילו מסתכלים אחד על השני במבט כזה כאילו יש להם איזה סוד מצחיק.

אז אני כאילו "מה?"

"פקידון, נכון?" אומר וולף.

ואני כאילו "כן".

ואז הם מסתכלים שוב זה על זה – כן? – ועובר ביניהם מין הנהון.

"טוב זה המבחן שלך, קרל אחי", אומר גוּנַר.

ואני כאילו, "מה ז'תומרת?"

ווולף אומר, "לך לבית שלו, קרל, ותהרוג אותו".

>hr>

אז אני חשבתי לעצמי, "זאת בדיחה, אה?" אז אני צוחק וכאילו, "או, הוא לא כזה גרוע, יחסית לפקידון, מבינים מה אני מתכוון?"

וגוּנַר אומר, "לא קרל אחי, אתה לא מבין. זה המבחן שלך! מבין למה אני מתכוון, אחי? זה מה שאתה צריך לעשות בשביל להפוך ללוחם. אתה איתי, ידידי הטוב?"

"אתה חייב להקריב קרבן לדוּנֶר", מסביר וולף.

ואז הם, כאילו, סתם עומדים שם ומסתכלים עלי – כן? – מחכים.

ואני אומר, "חרא!"

וגוּנַר אומר, "זה בסדר אם אתה לא רוצה לעשות את זה, קרל אחי. אין בעיה, ניפרד כידידים. אבל אם אתה רוצה להיות ללוחם, ובכן, זה המבחן שעליך לעבור. מבין למה אני מתכוון?"

אז אני בולע רוק – כן? – ואני חושב, כאילו, שכל הפקידונים הם בעצם אותו הדבר. טוב, כמה מהם מתנהגים בסדר וזה, אבל זה לא אומר שום דבר. חוצמזה, אם המטומטם הזה מסתובב ומחלק את כתובת המגורים שלו וזה, איזשהו בנזונה יגמור אותו מתישהו, לא? ואם זה לא יהיה אני, זה יהיה איזה מזדיין אחר. אז זה לא ממש משנה בכל מקרה.

אז אני צוחק, כן? ואומר, "טוב, בסדר. אני אעשה את זה".

2

אז לף – כן? – הוא מסיע אותי למחרת למקום הזה שסיריל בורקיט גר בו. (שזה, כאילו, בחלק אחר של העיר שאף פעם לא שמעתי עליו. רק שאף פעם לא באמת הייתי בשום מקום מחוץ לשדות, חוץ מאשר במרכז, כן? למועדונים וזה ופעם נסענו לוֶוסְטוֹן באיזה טיול בית-ספר ושיין שתה שש כוסות בירה ומלא את המורה בְּקיא.)

והוא עוצר כמה רחובות משם וכאילו "זה בהמשך פה, ושם תפנה ימינה וזה מספר עשרים ושלוש, כן? אז אל תלך לאיבוד, בסדר, קרל?"

אז אני כאילו, "לך תזדיין", מבין למה אני מתכוון? צוחק והכל, כדי להראות שאני לא מודאג או משהו כזה.

אז אני מתחיל לפתוח את הדלת, אבל הוא כאילו, "חכה רגע, קרל אחי. אתה תזדקק לזה, טמבל!"

אז הוא נותן לי אקדח אמיתי וכאילו, "זה ההדק, אחי, זו הנצרה וזה המשתיק קול בשביל שלא יהיו בומים חזקים ושום דבר. ושמע, אחי, יש בפנים עשרה כדורים, כך שכשהוא נופל תרוקן את כולם לתוך הבנזונה, מבין למה אני מתכוון? בראש וכזה, בסדר?"

ואני כאילו "אין בעיה, אחי".

הוא צוחק ומדליק לי ג'וינט.

"אני לא צריך שום עשב שיתן לי אומץ בשביל הג'וב הזה אחי", אני אומר. "זו לא בעיה אחי. לא סיפור".

והוא, כאילו, "לא, קרל, אני לא מנסה להתחכם או משהו אחי. זה רק, כאילו, לעשות את זה יותר כיף, כן? מבין למה אני מתכוון?"


ואז אני מחוץ לבית של סיריל בורקיט – כן? – וזה מחרפן אותי כי אף פעם לא חשבתי שיש לו בית או משהו, מבין למה אני מתכוון? הוא בסך הכל היה פקידון, כן? ויש, כאילו, מכונית בחוץ ופרחים וזה ובקבוק חלב, ויש כאילו שביל קטן מלבנים שמוביל מהשער וזכוכית צבעונית בדלת הכניסה: אדומה, וכחולה וירוקה. ודרך החלון הקדמי – כן? – רואים חדר גדול עם המון ספרים וזה. ויש מוסיקה ברקע, כן? כינורות וכאלה.

אז אני מצלצל בפעמון והוא מרים מבט ומבחין בי דרך החלון. וכאילו הוא מחייך וקם והולך לדלת.

"שלום, קרל! איזו הפתעה נעימה! לא חשבתי שתגיע. לא חשבתי שיהיה לך זמן לפקידון זקן כמוני!"

הוא לובש אפודת צמר ונעלי בית חומות ומכנסי ג'ינס כאלה של אנשים זקנים, והוא לא התגלח עדיין וכלום. הוא לא נראה כמו פקידון, באמת. סתם נאד זקן, מבין למה אני מתכוון?

"בוא, תיכנס, קרל, תיכנס. אפשר להביא לך כוס תה או משהו?"

ואני, כאילו, "כן, תודה, תה", אז אנחנו עוברים למטבח הגדול הזה, כמו בטלוויזיה או משהו, עם כאילו עץ בכל מקום ורצפת אבן והכל.

ואז הוא מרים את הקומקום וניגש לכיור למלא אותו.

"תן לי לחשוב, קרל, חלב וארבע סוכר? זכרתי נכון?"

ואז הוא מסתובב, מחייך, ורואה את האקדח ביד שלי.

1

והוא כאילו, "אה".

זה מוזר, הוא לא נראה מבוהל או משהו, רק, כאילו, עייף.

"אני מבין", הוא אומר.

ואז הוא צוחק! לא ממש צחוק אמיתי, אבל מין צחוק קטן ועצוב כזה. מבין למה אני מתכוון?

"כל השנאה הזאת!" הוא אומר, "אני מניח שזה כבוד גדול בשבילי. כמעט כמו באהבה".

ואני, "אתה מה?"

"לא משנה, קרל", הוא עונה. "אל תתן לזה להדאיג אותך".

הוא מניח את הקומקום בזהירות ובסוף אומר, "אני מניח שמישהו שכנע אותך לעשות את זה, קרל? מעולם לא היית טוב בלהעלות רעיונות בעצמך".

ואני, כאילו "זה לא עניינך".

הוא נד בראשו ופולט מעין אנחה.

"תקשיב, קרל", הוא מתחיל, והוא ממש אטי, כאילו הוא חושב בקול רם. "תקשיב, קרל. אשתי נפטרה לפני זמן מה והיא היתה האדם היחיד בעולם שאי פעם אהבתי באמת. ואז הקריירה שלי פחות או יותר גוועה, כפי שאולי שמעת, לא שזו היתה קריירה מרשימה במיוחד או שהייתי טוב במיוחד במה שעשיתי – כפי שאתה, מכל האנשים, אמור לדעת, לצערי. אז אין לי ממש הרבה בשביל מה לחיות. אה, אני מסתדר, אני מתעסק קצת בכדרות. אני מנכש עשבים בגינה. אני פותר תשבצים. אני מסתכל בטלוויזיה. אבל זה לא ממש משנה לי אם החיים שלי יסתיימו עכשיו או בעוד עשרים שנה. אתה מבין את כוונתי? אני מתכוון: אם אתה באמת חייב לירות בי, ובכן, אתה מוזמן!"

ואני כאילו, "מה לעזאזל?" אבל אני לא אומר כלום.

"אבל תקשיב, קרל", הוא ממשיך, "אני לא יודע מי שכנע אותך לעשות את זה, אבל אתה יודע שאתה מושפע בקלות. אני מציע שתחשוב בזהירות רבה האם יהיה זה לטובתך לירות בי. אתה באמת חייב לחשוב על זה".

ואני, כאילו, "לך תזדיין, אל תנסה להפעיל עלי עכשיו את החרא הזה של הפקידונים! אל תנסה עלי את החרא המודאג הזה". אבל אני לא אומר כלום.

(ואני באמת לא רוצה לשמוע את כל זה, וזה מחרפן לי את השכל וכזה.)

"אני מודאג ממה שקורה איתך, קרל", הוא מוסיף, "זה בטח נשמע מוזר, אבל אני באמת מודאג".

רק שאז – כן? – אני כבר לא יכול לסבול את זה יותר.

"לך תזדיין!" אני צועק עליו. "לך תזדיין, חתיכת פקידון מטומטם. תעזוב אותי בשקט, בסדר? למה אתה אף פעם לא יכול לעזוב אותי בשקט?"

ואני שונא את הממזר, אני ממש שונא אותו, מבין למה אני מתכוון? בחיים שלי לא שנאתי מישהו ככה.

והוא, "קרל! קרל!"

אבל אני לא נשאר להקשיב לכל החרא הזה. אני עף משם, אחי. אני עף משם. טרקתי את הדלת הקדמית כל כך חזק שכל הזכוכית הצבעונית המטופשת נשברה. רסיסים אדומים, כחולים וירוקים על כל השביל הקטן והעליז.


"לא עשית את זה, נכון?" שואל לף.

אני לא אומר כלום.

"אז תן לי את האקדח", הוא אומר.

אני נותן לו אותו.

ואז הוא סתם נוסע לו, בלי לומר כלום, ושאר היום עובר כשאני מנסה למצוא את הדרך חזרה לשדות.

בבית אמא שוב שתתה, והיא נוחרת מול הטלויזיה כשהתותבות שלה חצי בחוץ, איזו סחבה מכוערת. אז אני סוחב קצת כסף מהארנק שלה, כן? ויורד לקָטָר. אם יהיה לי מזל איזה בנזונה ירצה לריב ואני אוכל לכסח לו את הצורה.

זה לא ממש משנה עכשיו, נכון? עכשיו אני כבר אף פעם לא אראה את היכל הגבורה.


כל הזכויות שמורות © כריס בקט. פורסם במקור במגזין Interzone, גליון יוני-יולי 2002.

לאתר של כריס בקט


[1] Geordie – בן לקבוצה אתנית מצפון מזרח אנגליה. (הערת המתרגם).



תגובות

הוספת תגובה