כשאקשן-הרפתקאות רגיל פוגש בסיפור התבגרות ובעולם עתידי ששרד איכשהו את האפוקליפסה.

סיפוריו של אייזק אסימוב מייצגים היטב את התקופה שבה הוא כתב, וברא ובראשונה את הפחדים הגדולים של תחילת המלחמה הקרה.

בספרה של מיכל אהרוני רגב ניתן למצוא את כל המרכיבים המקובלים של ספרות פנטסיה לנוער. האם זה עובד? לא כל כך.

על המאפיינים הטראגיים בסיפור "מחיה השפה העברית" של ניר יניב

הסייברפאנק אמנם מת, אבל הבשורה שלו ממשיכה לחיות.

"לויהי", סיפורו של אסף אשרי, מספק מבט ייחודי על הזרות והשייכות בישראל השסועה.

"ספר מסוכן!" מזהירה העורכת באותיות מודגשות על גב הכריכה. אהוד מימון מסכים, היזהרו!

גם בלי שנשווה את "יוצרי האלים" ח"חולית", הרושם העיקרי שהוא משאיר הוא של ספר בוסר.

עלילה עוצרת נשימה, דמויות מרתקות ומעוררות אהדה, שימוש מבריק בשפה ובעיקר מקוריות, מקוריות ועוד מקוריות. אהוד מימון מתלהב.

עובדת היות "כישופ" ספר נוער מובהק אינה עומדת בהכרח לזכותו. ביקורת על הספר הראשון בסדרת "ספטימוס היפ".

אם היה אהוד מימון מתבקש לסכם את "ירח-צל ומסעותיה" במילה אחת, המילה היתה "משעמם". אם היה מתבקש להוסיף מילה נוספת זו היתה המילה "וחבל".

מתי יצירה כלשהי הופכת לפנטזיה? מתי סיפור אגדה יוצא מתחום האגדה העממית ונכנס לתחום הספרות הפנטסטית? המפתח לשאלה זו תלוי בכוונה.

"אויבים", ספר ההמשך של "בלארוס", הוא המשך הולם לקודמו. חסרונו העיקרי הוא שאינו שלם.

אני לא מאוהדי זילאזני הגדולים. על רקע זה לא ציפיתי לגדולות ונצורות מ"מפתחים בחול", אך בכל זאת התאכזבתי.

הפרק הזוכה במקום השני בתחרות התרגום של "בלי פאניקה", בתרגומו של אהוד מימון.

"חולית" ו"משיח חולית" מציגים שני צדדים שונים בתכלית של הגיבור – מפול אטראידס למואד'דיב. אדם אחד, אבל שני שלבים שונים בהתפתחותו.

מקרר נוירוטי העומד בפני דילמה מייסרת. סיפור ראשון בפרויקט "בלי פאניקה".

"פני מועדות לכוכבים" הוא סיפורו של גולי פויל, עוזר מכונאי דרגה שלישית על סיפון ספינת החלל "אינמנוס". הוא נולד במאה ה-24 כאשר האנושות נמצאת בעיצומו של תהליך המשנה את המוסדות החברתיים הבסיסיים ביותר שלה: האנשים במאה ה-24 למדו "לגנוט".

הרהורים על הדימוי הנפוץ של המדע הבדיוני בציבור. האם רק כוכבים מתפוצצים וקרני מוות?

ישנן שתי סיטואציות "קלאסיות" למיקום עלילה של מדע בדיוני. הראשונה כרוכה במיקום העלילה רחוק בזמן ובמקום ליצירת עולם שלם. דרך הכתיבה השניה מסתמכת על הדפוסים הקיימים ועל הטכנולוגיה הקיימת, ומנסה להציע קווי התפתחות אפשריים והגיוניים. כך עושה איגן.